חוק זכויות החולה – השלכות על רפואת השיניים

רופא בכיר במחלקה לכירורגיית הפה והלסתות במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר; יועץ לרופאת שיניים בחברה לניהול סיכונים ברפואה בע"מ.

חוק זכויות החולה נכנס לתוקפו ב- 12.8.96. בחוברת זו נעשה מאמץ לבדוק את השלכות חוק זכויות החולה על מערך רפואת השיניים בכלל ועל רופא השיניים בפרט. עד כה, טרם נזקקו בתי המשפט לפסוק בסוגיות הקשורות לחוק ועל-כן, אין תקדימים משפטיים מחייבים. פרשנות החוק היא, אפוא, על פי שקול דעתנו המשפטי והרפואי.

החוק לא נועד להחליף את כללי האתיקה הרפואית ואינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי, ברוב המקרים הוא ממסד את הפרקטיקה המקובלת.

להלן נציג את סעיפי החוק אשר לדעתנו רלוונטיים לרופאי השיניים, תוך שימת דגש על הפרשנויות והמשמעויות השונות והשלכותיהן על העבודה היום יומית במרפאת השיניים. נוסח החוק במלואו כפי שפורסם ברשומות מצורף בנספח לחוברת זו.

• סעיף 2 לחוק קובע את ההגדרה למושג "מטפל", עליו חל החוק:
  "מטפל" – רופא, רופא שיניים, סטז'ר, אח או אחות, מיילדת, פסיכולוג, וכן בעל מקצוע שהכיר בו המנהל הכללי בהודעה ברשומות על בעלי מקצועות נוספים העשויים להיכנס להגדרה, ויתכן כי סייעות ו/או שינניות יוכנסו בעתיד בהגדרה זו. כך או כך, מטבע הדברים נראה גם מבלי שהדבר מצוין מפורשות בחוק, החוק חל גם על סייעות ושינניות.

• סעיף 3 לחוק קובע את הזכות הבסיסית של כל אדם הנזקק לטיפול רפואי, לקבלו. תת סעיף (ב') קובע כי "במצב חירום רפואי זכאי אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה". מצב חירום רפואי מוגדר "כנסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף". 
  מצבי חירום רפואי כפי שהינם מוגדרים בחוק הינם מצבים נדירים ביותר ברפואת שיניים. למעשה הסעיף אינו מחייב לתת טיפול במצבים שאינם בגדר מצב חירום רפואי. השאלה: האם אנמנזה, או קבל הפרטים שלא בבדיקה ישירה, הינה מספקת לקביעת ההחלטה האם מדובר במצב חירום רפואי או לא ? אנו ממליצים, במקרה של ספק, לבדוק את המתרפא, טרם ההחלטה. בנוסף לא ברור מתי אי קבלת טיפול שיניים דחוף עלול להביא למצב של נכות חמורה בלתי הפיכה, בחוק אין הגדרה למושג נכות חמורה ואילו על פי תקנות הביטוח הלאומי גם אובדן שן הוא נכות.

• סעיף 4 לחוק קובע איסור אפליה בטיפול רפואי כאמור:
  "מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או מטעם אחר כיוצא באלה".
  לכאורה, אין על המטפל חובה לטפל בכל מטופל, אך הסעיף קובע איסור על סירוב לטפל על רקע של אפליה. לדוגמה, סירוב לטפל בנשא נוגדני איידס. מאידך סירוב להמשיך לטפל במתרפאים שאינם משתפים פעולה, אם בתחום המקצועי ואם באספקט הכלכלי של הטיפול, הינו, לדעתנו סירוב לגיטימי. במקרים אלה על רופא השיניים להוכיח שאכן הסירוב לטפל היה ממניעים ענייניים. חשוב להקפיד על תיעוד מדויק של מהלך הטיפול, הכולל גם את שיתוף הפעולה של המתרפא בהופעה לטיפולים בזמן ובמועד, בשמירה על היגיינת הפה וביצוע הוראות הטיפול, כפי שנמסרו על ידי הרופא.

• סעיף 5 לחוק קובע את זכותו של המטופל לטיפול נאות:
  "מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש".
  בלי להיכנס לסוגיה מהו "טיפול רפואי נאות", ומי קובע האם ניתן או לא ניתן טיפול רפואי נאות, אנו מניחים שכל רופא שואף לתת למטופליו טיפול רפואי לפי מיטב שיקולו המקצועי ויכולתו. חשוב להתאים את הטיפולים הניתנים למתכונת בה עובדת המרפאה. אין להתחיל טיפול שלא ניתן לבצעו ברמה סבירה ובאיכות נאותה, בתנאים הקיימים. לדוגמה: כשפותחים את המרפאה במיוחד למתן עזרה ראשונה והסייעת לא נמצאת, לא להתחיל בעקירה מסובכת, שלא ניתן לסיימה ללא עזרת הסייעת. במידה שנדרש טיפול שלא ניתן לבצעו במרפאה בשל התנאים, כדאי להפנות את המתרפא למקום בו יוכל לקבל את הטיפול הדרוש. הדרישה "לנאותות" הטיפול מבחינת יחסי האנוש הינה ייחודית וחדשנית. למעשה אנו עלולים לבצע עבירה או להיתבע על ידי המטופל, אם לא ניתן לו יחס נאות. חובה זו חלה לא רק על הרופא אלא גם על כל עובד מטעמו, קרי כל צוות המרפאה.

• סעיף 6 לחוק מעגן את זכות המטופל להיוודע אותות זהות הגורם המטפל בו:
  " (א) מטופל זכאי למידע בדבר זהותו ותפקידו של כל אדם שמטפל בו". 
  למטופל הזכות לדעת את שמו ותפקידו של כל אדם המטפל בו. הוראה זו אינה יוצרת כל בעיה במרפאה פרטית של רופא אחד, אליה מגיע המתרפא מתוך כוונה להיות מטופל במרפאה המסוימת על ידי הצוות המסוים. במרפאות גדולות על כל העובדים, כולל רופאים, פקידות, סייעות, שינניות וכן אנשי הנהלה ומנהלה, הנותנים שרות למתרפא, להקפיד על נשיאת תג מזהה. הדבר מתחייב גם מהוראת תקנות רופאי השיניים (מרפאות של תאגידים), התשנ"ג – 1993. הוראות אלה מחייבות נשיאת תג הכולל שם משפחה, שם פרטי, מקצוע, תואר ותפקיד במרפאה. במקרה של הפניית המתרפא לטיפול אצל רופא מומחה, מחוץ למרפאה, יש להסביר למתרפא למי הוא מופנה ומה תחום מומחיותו.

• סעיף 7 לחוק קובע את זכותו של המטופל להשיג חוות דעת נוספת וחובתו של הרופא המטפל לסייע בכך:
  "מטופל זכאי להשיג מיוזמתו דעה נוספת לעניין הטיפול בו; המטפל והמוסד הרפואי יסייעו למטופל בכל הדרוש למימוש זכות זו".
  מהות הסיוע הנדרש אינה מפורטת, כמו כן גם השאלה האם קבלת חוות דעת נוספת צריכה להיות יוזמה של הרופא ? לדעתנו, סיוע נאות הוא העמדת המידע הרלוונטי לידיעת המתרפא על מנת שיוכל להשיג חוות דעת נוספת, עניינית ומהירה. בנסיבות מסוימות, או במקרה שהמתרפא מבקש זאת, יש להדריך את המתרפא לאותם גורמים אצלם יוכל לקבל חוות דעת נוספת.

• סעיף 8 לחוק בא להבטיח את המשך הטיפול במקרה בו עבר המתרפא לטיפולו של רופא אחר:
  "עבר מטופל ממטפל אחד לאחר או ממוסד רפואי אחד לאחר, יהיה המטופל זכאי, לפי בקשתו, לשיתוף פעולה של המטפלים והמוסדות הרפואיים הקשורים לטיפול הרפואי בו, לשם הבטחת ההמשך הנאות של הטיפול". 
  מצב בו עבר המתרפא לטיפול אצל רופא אחר יכול להיות ביוזמת המתרפא או ביוזמת הרופא. המעבר יכול להיות קבוע או זמני לצורך פעולה מסוימת, כהפניה למומחה. אנו מחויבים בהעברת אינפורמציה מסודרת שתאפשר רצף טיפולי נאות ללא פגיעה במתרפא. חשוב לכתוב מכתב העברה מסודר המפרט את רצף הטיפול האחרון שניתן.

• סעיף 10 (א) לחוק קובע את החובה לשמור על כבודו ופרטיותו של המטופל:
  "מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי".
  לסעיף זה שני הדגשים: הראשון – הקפדה על פרטיותו של המטופל, קרי – זכותו של המתרפא גם במרפאה הציבורית, לקבל טיפול מבלי שיושבי חדר ההמתנה או עמדות הטיפול הסמוכות, יצפו בו או יאזינו לדיון במצבו הרפואי או בתכנית הטיפול שלו. השני – חובת השמירה על כבודו ועל פרטיותו של המטופל מוטלת על המטפל ועל כל מי שעובד מטעמו, או בפיקוחו, כלומר כל צוות המרפאה כולל סייעות, פקידות, שינניות וכדו'. מנהל המרפאה אחראי על מילויה של חובה זו.

• סעיף 12 לחוק קובע את זכותו של המתרפא לבדיקה בידי רופא בחדר מיון:
  "פנה מטופל לחדר מיון זכאי הוא לבדיקה רפואית בידי רופא".
  נשאלת השאלה האם מרפאת שיניים היא לצורך העניין חדר מיון בזעיר אנפין ? מרפאת שיניים אינה חדר מיון על פי הגדרתו בחוק. אם כך האם כל פנייה של מתרפא למרפאת שיניים מחייבת בדיקתו ? לדעתנו אין חובה כזו. אך יש צורך להקפיד על כך שסירוב לטפל במתרפא זה או אחר לא יתפרש כאפליה האסורה לפי סעיף 4. מובן שאם מדובר "במצב חירום רפואי" קיימת חובה לבדוק את המתרפא. לגבי מקרים אחרים רצוי לקבוע נהלים והמלצות ברורות בדבר אופן קליטת מתרפאים חדשים במרפאה, הן מתרפאים אלקטיביים והן מתרפאים המגיעים לטיפולי עזרה ראשונה. הנחיות ברורות מסוג זה ימנעו תקלות והרגשת אפליה מצד המתרפאים מחד גיסא וימנעו קליטת מתרפאים שהרופא או המרפאה אינם מעונינים לקלוט, מסיבות שונות, מאידך גיסא.

• סעיף 13 לחוק עוסק באחד הנושאים החשובים במסגרת מערכת היחסים בין מטפל למטופל והוא נושא ההסכמה מדעת, וכך קובע הסעיף:
  "13 (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". 
   הוראה זו מהווה חידוש מסוים ביחס למצב המשפטי שהיה קיים ערב החוק, לפיו הייתה חובה לקבל את הסכמתו המודעת של המטופל בטרם ניתוח או טיפולים פולשניים אחרים, שהוסדרו בהוראות חוק שונות. החוק אוסר מתן טיפול רפואי כלשהו (לאו דווקא פולשני) אלא אם כן נתן המתרפא הסכמה מדעת לטיפול. החוק מרחיב את היקף ההסבר שיש לתת למטופל על מנת לקבל הסכמתו בהשוואה למה שהיה נהוג עד פרסומו ונראה שמאמץ לצורך זה את מבחן "החולה הסביר". הדגש הוא על העברת המידע הרפואי למתרפא באופן בו הוא יוכל להבינו. יש למעט בשימוש במונחים מקצועיים שאינם ברורים למתרפא, יש להציג את המידע הרפואי בשפה הברורה למתרפא וכן יש לאפשר למתרפא לשאול ולהבהיר נקודות שאינן ברורות לו. לא נצא ידי חובתנו רק באיזכור האינפורמציה. הנתונים צריכים להיות מועברים למתרפא באופן בו יוכל להבינם ועל סמך המידע שנמסר  לו, להחליט ולגבש דעתו לגבי הטיפול המוצע. החוק מפרט את הנתונים שיש להביא בפני המתרפא לצורך קבלת הסכמתו המודעת: האבחנה והפרוגנוזה של מצבו, תאור מהות הטיפול המוצע, התועלת הצפויה ממנו, סיכויי הצלחתו והסיכונים הכרוכים בו. יש להתעכב על תיאור הסיכונים. חשוב להסביר למתרפא שהטיפול אינו נטול סיכון וחשוב להבהיר למתרפא שהצלחת הטיפול אינה מובטחת וגם כשהטיפול מצליח הפתרון הוא לזמן סביר. בנוסף יש לציין בפניו את תופעות הלוואי של הטיפול המסוים אותו הוא עומד לעבור כמו כאב, נפיחות, אי נוחות וכדומה.
  מה הם הסיכונים שיש להתריע בפניהם ? מאיזה אחוז של סיכון יש להתריע ? שאלות אלו אינן מוכרעות, אך ברור שככל שהסיבוך חמור יותר יש לפרטו, גם אם הסבירות שיקרה נמוכה. כמון כן, בטיפול רפואי מתוך בחירה, כגון החלפת כתר משיקולים אסתטיים, יש צורך במידע מפורט יותר מאשר בטיפול הנובע מצורך רפואי.
  יש לפרט גם סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים במידה וקיימים ושל אי קבלת טיפול. לדוגמה, במחלה פריודוטלית המתרפא חייב להיות מודע לסכנה שבאי קבלת טיפול, על תוצאותיה ארוכות הטווח.
  נשאלת השאלה האם בתכניות טיפול ארוכות יש לקבל הסכמה מדעת של המתרפא בכל שלב או רק בתחילת התכנית ? לדעתנו יש לקבל הסכמה מדעת של המתרפא על תכנית הטיפול בכללותה, טרם הטיפול. בשלב זה יש להציג בפניו את תכנית הטיפול, הסיכונים, הסיכויים, החלופות הטיפוליות השונות, משך הטיפול ועלותו. לאחר קבלת הסכמת המתרפא, ניתן להתחיל בטיפול, כשבכל ישיבה טיפולית כדאי לידע את המתרפא לגבי הטיפול המבוצע באותו יום. במידה ויש צורך לבצע שינויים בתכנית הטיפול, יש לידע את המתרפא על כך, לתעד את השינוי ולפרט סיבת השינוי בתיק המתרפא. במידה והשינוי מהותי יש לקבל הסכמתו לשינוי זה.

• סעיף 14 לחוק מגדיר את אופן מתן ההסכמה:
  "14 (א) הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות".
  במרפאת השיניים, ההסכמה ברוב המקרים היא בדרך של התנהגות. המתרפאים מגיעים למרפאה באופן אלקטיבי, מתיישבים על כסא הטיפולים ופותחים את הפה לקבלת טיפול. יש לוודא שההסכמה היא אכן מדעת. למעשה, החוק אינו מחייב לקבל הסכמה בכתב לפעולות המבוצעות במרפאת השיניים, שכן ברובן אין הן בגדר פעולות ניתוחיות והפעולות הניתוחיות שכן מתבצעות נכנסות להגדרה של כירורגיה זעירה. המלצתנו היא לתעד בגיליון את ההסבר אותו קיבל המתרפא טרם הטיפול ולקבל הסכמתו לטיפול בכתב, בנוסח המובא בעמודים הבאים. בטיפולים מסוימים אנו ממליצים על טופס הסכמה ספציפי, כפי שיובא בהמשך.
  יש לזכור שההסכמה יכולה להינתן רק על ידי בגיר הכשיר בנפשו ובמקרה של קטין יש לקבל הסכמה לטיפול מאפוטרופסו של המתרפא.

• סעיף 15 לחוק קובע מצבים בהם ניתן לתת טיפול רפואי ללא הסכמה בתנאי שמתקיימים שלושה תנאים מצטברים:
  "1 (א) מצבו הגופני או הנפשי של המטופל אינו מאפשר קבלת הסכמתו מדעת;
  (ב) לא ידוע למטפל כי המטופל או אפוטרופסו מתנגד לקבלת הטיפול הרפואי;
  (ג) אין אפשרות לקבל את הסכמת בא כוחו, אם מונה בא כוח מטעמו לפי סעיף 16, או אין אפשרות לקבל את הסכמת אפוטרופסו אם המטופל הוא קטין או פסול דין".
  סעיף זה מתייחס לאותם מצבים בהם לא ניתן לקבל הסכמת המטופל לטיפול שיש לבצע. מצבים אלה ברובם אינם רלוונטיים למרפאת השיניים, מאחר שהטיפולים לרוב הינם טיפולים אלקטיביים לגביהם ניתן לקבל הסכמה טרם הטיפול. מצב שיש לתת עליו את הדעת הוא טיפולי שיניים בקטינים.
  טיפול בקטין מחייב קבלת הסכמה לטיפול מאפוטרופסו. אפוטרופסיו הטבעיים של קטין הם הוריו. בדרך כלל די בהסכמת אחד ההורים כדי לאפשר הטיפול הרפואי. במקרים רבים המתרפאים הקטינים מגיעים למרפאת השיניים ללא לווי ההורה. במידה וההחלטה הראשונית על הטיפול נעשתה בהסכמת ההורים, ותכנית הטיפול הוסברה להורים והם נתנו הסכמתם לה, והקטין רק מגיע כדי לקבל הטיפול עצמו, ניתן לבצע הטיפול בקטן. בנוסף, על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, פעולה משפטית של קטין (ובכלל זה טיפול רפואי) ללא הסכמת נציגו, יכולה להיות מאושרת אם דרכם של קטינים בגילו לעשות כן. מובן שיש להתחשב בגילו ובהבנתו של הילד ובמצבים בהם צריכות להינתן הנחיות להמשך טיפול. לא מומלץ לטפל בילדים מתחת לגיל 14 ללא נוכחות ההורים. מתעוררת בעיה כשתוך כדי טיפול יש צורך בשינוי תכנית הטיפול. לדוגמה: שן שיועדה לשיחזור ע"י סתימה והסתבר צורך בטיפול שורש. שן שהיה צורך לבצע טיפול שורש והסתבר שיש לעקרה. באותם מקרים בהם הילד נמצא לבד במרפאה, המלצתנו להימנע ככל האפשר מטיפולים בלתי הפיכים. אם לא ניתן לקבל הסכמת ההורים לשינוי בתכנית, רצוי לדחות את הטיפול במידת האפשר עד למועד בו ניתן לקבל הסכמתם.

• סעיף 16 לחוק מגדיר את זכותו של המטופל למנות בא כוח, שיהיה מוסמך להסכים במקומו לקבלת הטיפול הרפואי:
  "מטופל רשאי למנות בא כוח מטעמו שיהיה מוסמך להסכים במקומו לקבלת טיפול רפואי; בייפוי הכוח יפורטו הנסיבות והתנאים שבהם יהיה בא הכוח מוסמך להסכים במקומו של המטופל לטיפול רפואי".
  הסעיף הוא חדשני וייחודי בכך שהוא מאפשר למטופל למנות לו בא כוח, על פי ייפוי כוח בכתב, שיהיה מוסמך להסכים במקומו לקבלת הטיפול הרפואי. במקרה של טיפול בילד המגיע עם מלווה שאינו אחד מההורים ניתן לקבל הסכמתו לטיפול במידה ויציג ייפוי כוח של ההורים שהוא בא כוחם.

• סעיף 17 לחוק קובע את חובת ניהול הרשומה הרפואית ואת המידע שרשומה זו צריכה לכלול:
  "(א) מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם התרשומת האישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.
  (ב) המטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין.
  (ג) נמסרה רשומה רפואית לשמירה בידי המטופל, יתועד הדבר על ידי המטפל או המוסד הרפואי".
  סעיף זה, המתייחס לניהול הרשומה הרפואית הוא מהחשובים בחוק. למעשה הוא מהווה חידוש שכן עד לחקיקת החוק לא הייתה כל חובה חוקית לנהל רשומה, למרות שזו הייתה הפרקטיקה המקובלת. הסעיף יוצר את החובה לנהל רשומה ואילו סעיף 28 קובע שניהול רשומה שלא כדין הינו עבירה פלילית, גם ללא הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות.
  הסעיף מונה את הנתונים שיש לכלול ברשומה הרפואית: במרפאות גדולות בהן המטופל מקבל טיפול על ידי יותר ממטפל אחד, חשוב במיוחד לציין פרטים מזהים של המטפל, שכן לאחר זמן, בלתי אפשרי לעמוד על זהות הרופאים המטפלים על סמך חתימתם בלבד. המלצתנו לרשום בכתב ברור שם מלא של המטפל או להשתמש בחותמת. הרשומה חייבת לכלול גם פרטים מזהים של המטופל, עברו הרפואי, טיפולים שקיבל בעבר, גם אם אינם נוגעים ישירות לרפואת שיניים, וכן תרופות שהן בגדר טיפול שמקבל בהווה.
  יש חובה עפ"י סעיף זה לרשום האבחנה בדבר מצבו הרפואי הנוכחי של המתרפא. לצערנו, ברוב הרשומות הרפואיות הנהוגות ברפואת השיניים מקומה של האבחנה נפקד. רוב רופאי השיניים נוטים לרשום את הטיפול שבוצע בלבד, ולא את המצב הרפואי (הדנטלי) שהוביל לטיפול הנתון. כמו כן, ברוב המקרים לא קיים בתיק המתרפא תיעוד מצבו הדנטלי של המתרפא טרם הטיפול. חסר זה מקשה על הערכת תוצאות הטיפול בהשוואה למצב לפני הטיפול, ועל הבנת הרציונל מאחורי הטיפול שניתן, בעיקר במצבים בהם המתרפא מתלונן על תוצאות הטיפול.
  בעיה נוספת היא רשומה רפואית לא ברורה. כתב יד לא קריא, שימוש בקיצורים לא מקובלים, סימונים אישיים הידועים לרופא בלבד. כל אלה אינם מאפשרים מעקב במידה והמטופל מקבל טיפול על ידי יותר מרופא אחד, או אם יש צורך בבדיקת הרשומה הרפואית על ידי גורם נוסף חוץ מהרופא המטפל, כמו במקרה של תביעה.
  הסעיף נותן הצדקה חוקית להעברת הרשומה הרפואית אל המטופל. יש צורך בתיעוד כתוב על כך שהרשומה הועברה לידי המטופל. להערכתנו ניתן לראות בסעיף זה פיתרון לבעיה של שמירת תבניות הגבס לאחר טיפול אורתודונטי, או שמירת צילומי רנטגן C.T וכדו'. רשומה רפואית המנוהלת כהלכה היא חובה חוקית. מעבר לכך רשומה רפואית טובה מונעת אי הבנות, מאפשרת רצף טיפולי תקין וחוסכת זמן יקר. יש לראות ברישום מלא ותקין חלק בלתי נפרד מטיפול רפואי איכותי.

• סעיף 18 לחוק קובע את זכותו של המתרפא לעיון ברשומה הרפואית:
  "(א) מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו.
  (ב) חבר בצוות המטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי בתחום עיסוקו בלבד ובתיאום עם האחראי על הצוות".
  על פי סעיף זה ניתן להבין שהרשומה הינה קניינו של הרופא, אך המטופל רשאי לעיין בה או לקבל העתק ממנה עפ"י דרישתו. יש להימנע מהערות לא רלוונטיות ברשומה הרפואית שמאוחר יותר עלולות לעמוד לנו לרועץ. כן יש להקפיד לתעד ברשומה הרפואית את כל ההערות הרלוונטיות, כולל סיכומי שיחות עם המתרפא, שיחות טלפון, היענות להנחיות טיפוליות וכדו'.
  אם המתרפא מעוניין ברשומה הרפואית, קיימת חובה למסרה לו. החוק מאפשר למסור העתק וכך יש לנהוג. ניתן לבצע העתק של הרשומה הכתובה וכן העתק צילומי הרנטגן, כך שהמקור יישאר בידי הרופא.

• סעיף 19 לחוק קובע את חובת הסודיות הרפואית:
  "(א) מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם".
  חובת שמירת הסודיות חלה על המטפל וכן על עובדיו. אין להעביר מידע לבני המשפחה או מלווים אלא בהסכמת המטופל. עצם היות האדם מטופל אינה חלק מהאינפורמציה שחלה עליה חובת הסודיות הרפואית.

• סעיף 20 לחוק מאפשר במקרים המפורטים בו למסור מידע רפואי לגורם אחר מהמטופל ובכך לחרוג מהכלל בדבר שמירה על סודיות רפואית:
  "(א( מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה:
  (1) המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי;
  (2) חלה על המטפל או המוסד חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי;
  (3) מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל".תת סעיפים (4)-(7) מתירים מסירת מידע רפואי ללא הסכמת המטופל אך בהסכמת ועדת האתיקה, למוסד רפואי או לעובד של אותו מוסד לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דווח עליו על פי דין ו/או לצורך פרסום בביטאון מדעי תוך הימנעות מחשיפת פרטים מזהים.ככלל העברת מידע רפואי לגורם אחר מתאפשרת כשהמטופל נתן לכך הסכמתו, בדרך כלל בחתימה על כתב ויתור סודיות. יתכנו מצבים בהם המטופל מוותר על הסודיות הרפואית שלו בדרך של התנהגות על ידי שיתוף אחרים בטיפול או בהחלטות הטיפוליות. בכך הוא מבטא הסכמתו לכך שהם יהיו שותפים לסוד הרפואי שלו. בכל מקרה בו לא נתן המטופל הסכמתו להעברת המידע, ולא מתקיים אף אחד מהמקרים המנויים בסעיף, אין אפשרות להעביר את המידע לגורם אחר.סעיף קטן ב' לחוק, קובע שמסירת המידע תעשה במידה הנדרשת לצורך העניין, כלומר להבטחת המשך טיפול נאות, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת פרטים שאינם נדרשים לטיפול.

• סעיף 28 לחוק קובע סנקציות פליליות בגין הפרה של שניים מסעיפי החוק, אפליה בין מטופלים ואי קיום רשומה רפואית.
  "(א) מטפל או מוסד רפואי המפלה בין מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום או ארץ מוצא, דינם קנס כאמור בסעיף 61 (א) (3) לחוק העונשין התשל"ז-1977.
  (ב) המפר חובה מן החובות המפורטות בסעיף 17, דינו קנס כאמור בסעיף 61 (א) (3) לחוק העונשין התשל"ז 1977. עבירה לפי סעיף קטן זה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות".
  בצד הוראות חוק העונשין, חשופים מטפלים העוברים על כל הוראה מהוראות החוק לדין משמעתי על פי פקודת רופאי השיניים, וזאת לפי:

• סעיף 34 לחוק:
  "בפקודת רופאי השיניים (נוסח חדש), התשל"ט1979- , בסעיך 45, בסופו יבוא: (7) הפר הוראה מהוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996.

• סעיף 45 בפקודת רופאי השיניים מתייחס לעילות שבעטיין מוסמך שר הבריאות להתלות או לפסול רשיונו של רופא שיניים. עבירה על חוק זכויות החולה היא אחת מאותן עילות.

באוגוסט 1996 עוגנו זכויות המתרפאים בחוק זכויות החולה. הסכמה מדעת לטיפול, ניהול רשומה רפואית, זכות המתרפא לעיון ברשומה הרפואית, הזכות לחוות דעת נוספת ומעל לכל הזכות לקבלת טיפול רפואי נאות, בתנאים סבירים ותוך יחס אנושי מבין ואוהד, אינם דברים התלויים רק ברצוננו כמטפלים. נושאים אלה הפכו גם לחובה חוקית. החוק מחיל חובה זו באופן מפורש גם על רופאי השיניים הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי. מתן טיפול שיניים במיומנות ובמקצועיות, המלווה ביחס אנושי נאות אינו רק חובה חוקית אלא גם זכות וחובה מוסרית שלנו כלפי המתרפאים.

המאמר פורסם בכתב העת הישראלי לניהול סיכונים ברפואת שיניים – גיליון מס' 2 – נובמבר 1997