הפרעת ("דום") הנשימה החסימתית בשינה- טיפול בהתקני פה

הפרעת ("דום") הנשימה החסימתית בשינה- טיפול בהתקני פה

דר' אפרים וינוקור, מרצה בכיר בכאבי פנים ולסתות מטעם אוניברסיטת תל אביב

 הפרעת ("דום") נשימה חסימתית בשינה (Obstructive Sleep Apnea) הינה תופעה של הפסקות נשימה במהלך השינה הנגרמות עקב חסימה בדרכי הנשימה העליונות.  שכיחות התופעה הינה 2-4% בגברים, ורק 1-2% בנשים.

הגורמים לתופעה הם רבים: השמנה הגורמת לשקיעת שומן בקירות הלוע (הפרינקס) ולחץ חיצוני מרקמות שומן בצוואר, חסימת דרכי האוויר העליונים ע"י בסיס הלשון, מבנה הלסת התחתונה ועמדתה ביחס ללסת העליונה , הגדלת השקדים (נפוץ בעיקר בילדים), חסימה דרכי האוויר האפית (נושא זה נתון במחלוקת, מרבית החוקרים ממעיטים בחשיבותו), גורמים גנטיים וכו'.

פוטנציאל הנזק לבריאות האדם כתוצאה מהפסקות נשימה אלו הוא רב. הפגיעה יכולה להתבטא בעליה בלחץ הדם, בסיכון להתפתחות של מחלות לב שונות או אף שבץ מוחי. במקביל לפגיעה המהותית באיכות השינה, חלה גם ירידה באיכות חייו של האדם המתבטאת בעייפות רבה במהלך היום, חוסר ריכוז, עצבנות יתר, ירידה בחשק המיני (ליבידו) וכו'. סכנה חמורה נוספת היא מעורבות יתר בתאונות דרכים קטלניות עקב הירדמות בזמן הנהיגה. נחירות שאינן מלוות בהפסקות נשימה אינן מהוות בעיה רפואית, כי אם בעיה חברתית העלולה לפגוע בזוגיות של אדם עקב הפרעה לבן/בת הזוג של הנוחר/ת.

האבחנה מבוצעת באמצעות בדיקה במעבדת שינה שקובעת את מספר הפסקות הנשימה, את רמת הרוויה של החמצן בדמו של המטופל, את לחץ הדם במהלך השינה ופרמטרים רבים אחרים. חומרת ההפרעה נקבעת על פי אינדקס הסופר את מספר ההפסקות המלאות בנשימה (Apnoea) או החלקיות (Hypopnoea) במהלך שעת שינה (AHI או RDI ). החלוקה המקובלת היא: עד 4 הפסקות לשעה (מלאות או חלקיות) נחשב, ההפרעה נחשבת לנורמאלית; 5-14 חומרה קלה; 15-29 חומרה בינונית, ואילו מעל 30 הפסקות נשימה בשעה ההפרעה נחשבת כחמורה.

הטיפול המומלץ במקרים הקלים עד בינוניים הוא הפחתה במשקל, שינוי בתנוחות השינה, ניתוחים המבוצעים על ידי מומחה אף–אוזן–גרון והתקנים אוראליים המבוצעים על ידי רופא שיניים. הטיפול המומלץ במקרים החמורים הינו באמצעות הזרמת אויר בלחץ חיובי על ידי מדחס המוחדר על ידי צינור לתוך מסכה המורכבת באפו של האדם הישן: Continuous Positive Air Pressure – CPAP. על אף יעילותו המוכחת של הטיפול באמצעות ה-CPAP, ההיענות לטיפול נמוכה מאד. בעקבות כך אנשים רבים הסובלים מ"דום" נשימה מפסיקים את השימוש במכשיר. הטיפול השני המומלץ הוא באמצעות התקני פה.
התקן דנטלי נגד נחירות ולטיפול "דום" נשימה בהינו מכשיר נשלף ("פלטה" דומה לזו של יישור שיניים) המותאם לשתי לסתותיו של האדם. מטרת ההתקן היא להפחית את עוצמת הנחירות, ולצמצם את מספר הפסקות הנשימה אצל אנשים הסובלים מדום נשימה. קיימים סוגים רבים של התקנים: התקנים העשויים מקשה אחת; התקנים נפרדים עבור כל לסת והמחוברים ביניהם במנגנונים מתוחכמים מיוחדים המותאמים אישית על ידי טכנאי שיניים מנוסה. רובם המכריע של ההתקנים הללו מקדמים את הלסת התחתונה, ועל ידי כך הם מושכים קדימה את הלשון ופותחים את דרכי האוויר באזור בסיס הלשון והלוע ומונעים התמוטטות של השרירים המרכיבים את קירות הגרון ("האורופרינקס") . השימוש בהתקן הוא לזמן השינה בלבד .

לטיפול באמצעות התקני הפה יתרונות רבים: האדם לא קשור באמצעות צינור המחובר במסכה למכונה מרעישה (מדחס), אלא ההתקן נמצא כולו בתוך הפה, וניתן לנייד אותו (מתאים לאנשים המרבים לישון מחוץ לבית). כמו כן, הטיפול איננו פולשני, והינו הפיך, כלומר לא יוצר דרך כלל כל שינוי קבוע בשיניים או בלסתות, ולכן ההיענות להתקנים אלו טובה יותר מאשר ההיענות להתקן ה:C-PAP.

תופעות הלוואי הקשורות בשימוש בהתקן הן ברובן קלות וחולפות תוך פרק זמן קצר. תופעות הלוואי הנפוצות הן: כאבים חולפים בשרירי הפנים, מפרקי הלסתות, שיניים, חניכיים, כאבי ראש וכו'; הפרשת יתר של רוק או יובש פה; הופעת נקישות ("קליקים") במפרקי הלסת, ושינויים במנשך השיניים (התפתחות של מנשך פתוח אחורי, הטיה של שיניים קדמיות וכו'). במקרים נדירים התופעות הללו חמורות ומחייבות את הפסקת הטיפול באמצעות ההתקן באופן זמני או לצמיתות. על מנת להקטין את הסכנה של התפתחות של תופעות הלוואי הללו חיוני לבחור את המתרפא המתאים ואת ההתקן האוראלי המועדף. לפני הרכבת התקן אוראלי המתרפא חייב לעבור בדיקה מקיפה על ידי רופא שיניים בעל ידע ברפואת שינה ואמון על הטיפול בהפרעות תפקודיות במערכת הלעיסה (על הפרעות אלו ראה כתבה באתר זה).
בחירת המתרפא המתאים לקבלת ההתקנים היא חיונית הן להקטנת הסיכוי להופעת תופעות לוואי, והן לצורך הגדלת סיכויי הטיפול להצליח. הדרישות הדנטליות המינימאליות ממועמד לקבלת התקן הן קיומן של לפחות 6-10 שיניים בריאות מבחינה פריודונטלית בכל לסת, יכולת לקדם את הלסת התחתונה לפחות 6 מ"מ, והעדר הגבלה בפתיחת הפה . יש לבצע אבחון מדויק לצורך שלילת הפרעות חמורות במערכת הלעיסה. הפרעות קלות אינן מהוות התווית נגד, אך, כאמור, אבחון נאות בידי רופא שיניים העוסק בתחום חיוני. כדי להימנע מהיווצרות של נזקים בלתי הפיכים, על האדם המרכיב התקן נגד נחירות בשנתו להיות במעקב קבוע על ידי רופא שיניים המיומן לאבחן ולטפל בהפרעות במפרקי הלסתות ושרירי הלעיסה, בנוסף להמשך מעקב בידי רופא שינה שיעריך את מצבו.
קיימים כאמור התקנים רבים ומגוונים. ההתקן בעל הסיכויים הנמוכים ביותר לגרום לפגיעה במערכת הלעיסה הינו זה המאפשר קידום הדרגתי ומבוקר של הלסת התחתונה. קידום איטי מאפשר למערכת הסתגלות לשינוי בעמדת הלסת התחתונה.

מהלך הטיפול:
1. פגישת יעוץ בה נבדקת ההתאמה של האדם לקבלת ההתקן. ההחלטה תהיה רק לאחר שיחה עם הרופא, ובהתאם לתוצאות בדיקה מקיפה של השיניים, חניכיים, מפרקי הלסתות ושרירי הפנים. בפגישה זו מוסבר ומודגם אופן הפעולה של ההתקן, וכן מהם הסוגים השונים של התקנים הבאים בחשבון במקרה הנדון.
2. פגישה לצורך לקיחת מידות לשליחה למעבדה, או התאמת ההתקן, במקרה של התקן זמני, מוכן מראש.
3. פגישות התאמה: במהלך פגישה זו מותאם ההתקן שהוכן במעבדה בפיו של האדם.
4. פגישות מעקב: פגישות המעקב הינן חיוניות לקבלת יעילות מכסימלית של הטיפול ולמניעת נזקים. הפגישה הראשונה תהיה כשבוע לאחר התקנת ההתקן הדנטלי. פגישות נוספות יקבעו לצורך מעקב שוטף אחר השימוש בהתקן, בהתאם לפרוטוקול שיימסר לאדם.

** כל הזכויות שמורות למחבר המאמר ולהר"ש, אין להעתיק מהאתר מידע, תוכן או תמונות ללא רשות מפורשת ובכתב מההסתדרות לרפואת שיניים